פרשת קורח ("קֹרַח") היא הפרשה החמישית בספר במדבר, החל מפרק ט"ז ועד סופו של פרק י"ח. הפרשה עומדת בין פרשת שלח לך, המתארת אירועים מהשנה השנייה ליציאת מצרים, לבין פרשת חקת, המתארת ברובה אירועים משנת הארבעים. שנת התרחשות האירועים בפרשה זו אינה מצוינת בפסוקים.
עיקר סיפור הפרשה סב סביב קורח בן יצהר בן קהת בן לוי אשר יחד עם דתן ואבירם בני שבט ראובן אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרן. קורח והאנשים שאיתו האשימו את משה ואהרון בהתנהגות מתנשאת וטענו שכל העם קדוש ואינו זקוק למנהיגים: ”רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'”.
המרד של קורח (שהיה לוי בעצמו) נבע כנראה מהקנאה באהרון שרק לו ולבניו, ולא לכל הלויים, נתנה הכהונה, ומקנאת בני שבט ראובן בכל הלויים, שניתן להם מעמד מיוחד בתוך העם. הפרשנים מונים מספר סיבות נוספות לפרוץ המרד: 1. לנשיא למשפחות הקהתי מונה אליצפן בן עוזיאל. עוזיאל הוא הצעיר מבני קהת ואילו יצהר אבי קרח היה הבן השני של קהת. הבכור במשפחה היה עמרם - בניו משה ואהרן, לכן על פי הסדר המתבקש היה קרח אמור לקבל את משרת הנשיא. 2. קרח טוען כלפי משה כי בדה מליבו חלק מהמצוות, ובהקשר זה מחלוקת שנוצרה על מצוות ציצית שהיא המצווה המוזכרת לפני פרשת קרח.
משה נענה לאתגר וקרא את קורח וחסידיו למבחן, שבו כל קבוצה תקריב קטורת לה' ותראה של מי תתקבל. בסופו של דבר אלוהים צידד במשה ובאהרון, וגרם לאדמה להיפתח ולבלוע את קורח וחסידיו.
הפרשה כוללת גם סיפור נפרד על מטות ראשי השבטים, שהוצבו במשכן והניחו באורח פלא ניצנים ושקדים, המאשרים את הנהגת אהרן וצאצאיו ככוהנים החוקיים.
בסך הכל, ניתן לראות בפרשת קורח סיפור אזהרה על הסכנות שבקריאת תיגר על סמכות לגיטימית ועל חשיבות ההכרה והכיבוד של תפקידי המנהיגים בקהילה.
עפ מצוות אלוהים מנחושת מחתות המורדים נעשה ציפוי למזבח, שישמש זיכרון ואזהרה.
מחלוקתו של קרח במשה הפכה ביהדות לסמל של מחלוקת שלא לשם שמים אלא לצרכים אנוכיים. במסכת אבות כתוב: ”כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ” (פרק ה' משנה יז).
אני מאמין שערעור על הנהגה, כשהיא באה ממקום כנה ולטובת הכלל, הוא דבר הכרחי. מקורות שונים במקרא אף מסכימים איתי (דוד על שלטון שאול היא דוגמה אחת) ולכן אני מתחבר למילים שבמסכת אבות ומפרש אותן שהצדקת ערעור על הנהגה ואף מרד תלויה בכוונה. הכוונה צריכה להיות מושתתת על אמת, על כנות ומעל לכל צריך שתבוא לטובת הציבור ולא לטובה אישית.
העונשים הקשים, שקיבלו המבקשים למרוד במנהיגותם של משה ואהרון, חוסכים מהקוראים את החידה לגבי כוונתם האמיתית של המורדים. הסיפור מסביר לנו ע"י העונשים: הכוונות שלהם לא היו כנות ולא היו לטובת הכלל.
לא פעם אני מוצא את עצמי רוצה משהו (למרוד בהנהגה, להתעקש על משהו, להיעלב ממישהו, כמו כל דבר אחר שאני בוחר לעשות) ורק אחרי זה מתחיל להסביר לעצמי למה אני רוצה את זה ואז אני מייצר אצלי בראש מציאות שלא רק שמצדיקה את הרצון שלי, אלא מסבירה לי עד כמה הרצון שלי נכון, ויותר מזה, עד כמה הוא הכרחי וצודק.
האם אני יכול אחרת? האם אני באמת יכול לדעת מה מניע אותי, מה מייצר אצלי את הרצון, ועל פי זה לשקול אם הרצון נכון או צודק? אני יכול להגיד שיש לי רגעים. יש לי נקודות שזה מצליח, שאני מזהה מניע שכלל לא קשור לעניין (קנאה, כעס, התרגשות, שמחה, אופוריה ושאר תחושות עומק) ואפשר להסיט את האנרגיה הזו למקום אחר ומה שחשבתי שאני רוצה הוא לא באמת מה שאני רוצה, אלא למעשה אני רק רוצה להרגיש (חיוני, חשוב, טוב, לא לפחד, להיות אמיץ, להיראות כאילו אני אמיץ או שאר תחושות על). ברוב המוחלט של הזמן תת המודע שלי מייצר עבורי רצון ומגייס את המודעות ליצור סביב הרצון הצדקה. אני עושה מאמץ להעביר כמה שיותר מהקבוצה השניה אל הראשונה, אבל לעתים זה מרגיש כמו טיפות מים מאוזנות בים של רצונות מבולבלים.
Komentarze