פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בספר בראשית, היא מתחילה בפרק כ"ח, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק ג'. הפרשה עוסקת בקורות יעקב מצאתו אל חרן ועד חזרתו לגבול ארץ כנען. בפרשה סיפורים הנמצאים בליבת התהוות העם היהודי, ביניהם: הולדת ילדי יעקב, הלא הם ראשי 12 השבטים והולדת יוסף, כמו גם מקור לביטויים השגורים בפינו עד ימינו, כמו: "ברחל ביתך הקטנה", ועוד.
בין סיפורי הפרשה: סולם יעקב והמלאכים העולים ויורדים בו (בית אל), מפגש יעקב עם רחל, נישואי יעקב עם מי שחשב שהיתה רחל, ולמעשה היתה לאה, ונישואיו לאחר מכן גם עם רחל עצמה. לאה יולדת ליעקב את ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה; בלהה (שפחתה של רחל) יולדת ליעקב את דן ונפתלי; זלפה (שפחתה של לאה) יולדת ליעקב את גד ואשר. ורחל יולדת ליעקב את יוסף ואת בנימין, צעיר בניו של יעקב.
בהמשך מתוארת בריחת יעקב מלבן, ברית יעקב ולבן והברית ביניהם שלא לפגוע אחד בשני. לבן עוזב, ויעקב מתכונן להיכנס לארץ ישראל. יעקב רואה מלאכים המלווים אותו, וקורא את שם המקום "מחניים".
אני מבקש להעלות כאן עניין שמעניין אותי כבר שנים רבות; כמעט ולא נתקלים בפרשה שאין בה מעשה תרמית או הונאה או חטא או עשיית הרע בעיני אלוהים או בעיני מישהו. מה זה? למה זה?
בפרשה שלנו השבוע מדובר בלפחות בשני מקרים מובהקים כאלה:
יעקב מתיישב בבית לבן ורועה את צאנו. לאחר חודש ימים אומר לבן כי הוא מבקש לשלם ליעקב שכר בגין עבודתו. יעקב מבקש בשכר עבודה של שבע שנים, לשאת לאישה את ביתו של לבן. מבין השתיים, לאה ורחל, בוחר יעקב ברחל. יעקב ממלא את חלקו בעסקה, ולאחר שבע שנות עבודה מבקש לשאת את רחל לאישה. לבן עורך חתונה גדולה, אך מרמה את יעקב ומשיא לו את הבת הגדולה לאה.
כשמגלה יעקב את התרמית, הוא פונה בכעס אל לבן ומבקש הסבר. הלה מצטדק ומסביר כי אין מנהג המקום להשיא את הבת הצעירה לפני הבכירה. סופו של דבר הם מסכמים כי יעקב ישא גם את רחל, לאלתר, ותמורת זאת יעבוד עוד שבע שנים בבית לבן.
מעשה התרמית השני – גניבת התרפים, שהם סוג של פסלי אלילים שנועדו כנראה לנבא את העתיד; יעקב לוקח את נשיו, ילדיו וכל רכושו ויוצא בחשאי מחרן לחזור ארצה אל אביו יצחק. לאחר שלושה ימים שומע לבן על עזיבת יעקב ומשפחתו. הוא לוקח את בניו אתו, ויוצא לרדוף אחרי יעקב. ביום השביעי 'ליציאת חרן' מדביק לבן את מחנה יעקב על הר הגלעד. הוא פונה ליעקב בטענות קשות על כך שבחר לברוח בלי להודיעו, ולקח את בנותיו ונכדיו מבלי לאפשר לו לפחות להיפרד מהם. לבן גם טוען שהפסלים שלו נגנבו, והוא חושד שידו של יעקב בכך.
יעקב מסביר ללבן כי עזב בחשאי מחשש שמא ינסה למנוע את הליכת בנותיו. באשר לפסלים, יעקב מכחיש מכל וכל, שכן אינו יודע שרחל אכן העלימה את אלילי אביה. הוא מציע ללבן לערוך חיפוש.
לבן עובר מאוהל לאוהל ומחפש. כאשר מגיע לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב. לבן מחפש בכל האוהל אך כמובן לא בכר-הגמל, שם הם נמצאים.
לאחר החיפוש המביש, לא יכול עוד יעקב להבליג והוא פונה אל לבן במילים קשות. הוא מגולל את כל המעללים שלבן הפעיל נגדו במהלך השנים, ולעומת זאת את כל מסירותו שלו ותרומתו לעושרו והצלחתו של לבן. סופו-של-דבר, לבן מציע לכרות ברית, ואכן הם מקימים גלעד מאבנים, אות לברית שבניהם.
מה העניין הזה עם רמאות, גניבות, הונאה, עשיית רע? כמעט בכל פרשה וכמעט בכל סיפור? אפשר להיזכר אפילו בדוד, אשר מזרעו יבוא ויושיע המשיח, משיח בן דוד. דוד, שחמד בבת שבע לאחר שראה אותה מתרחצת על הגג ושלח את בעלה למות בקרב כדי שיוכל לקחת אותה לעצמו. דוד! אפילו הוא!
דווקא בכך אני רואה את נקודת האור שהיהדות הביאה לעולם: כולם כולם כולם אנושיים. כולם כולם כולם הם אנשים עם יצרים, רצונות, מחשבות ותהיות. כולם כולם כולם עושים ועושות טעויות. וכולם כולם כולם יכולים להיות כל דבר, למרות שאנחנו, כולנו כולנו כולנו, עושים פאדיחות.
והמקום שלנו, האנשים שמתבוננים על אנשים אחרים העושים טעויות, החומדים, הגוזלים, לזכור שגם אנחנו בדיוק אותם האנשים וגם אנחנו חומדים וגוזלים וטועים, וכל מה שנשאר לנו הוא לגלות חמלה כלפי מי שטועה, כי זו מהות האנושיות שבו.
תמונה: רחל יושבת על תרפים שהחביאה בכר הגמל. ציור של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, 1726
Comments