פרשת האזינו היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים, היא כוללת את פרק ל"ב כולו (פסוקים א'-נ"ב). את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות.
חלקה העיקרי של הפרשה הוא שירת האזינו, שאלוהים הנחה את משה לכתוב. השירה כוללת את דברי הצידוקין על הצרות הבאות על ישראל בשל היותם כפויי טובה לאלוהים. ושוב מתוארת, בפעם המי יודע כמה, הרוטינה הקבועה: אלוהים אוהב את עם ישראל, עם ישראל מתנהג ממש לא בסדר, אלוהים מתעצבן עליהם ומביא עליהם רעות וצרות. אבל, אלוהים לא ישמיד את עמו כי יחוס עליו, ואפילו יושיע אותם מאויביהם (חוץ מהפעמים שהוא לא).
לאחר השירה ישנן עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה משה מתרה בבני ישראל, פעם נוספת, להקפיד לקיים את אשר צוו. בשנייה מצווה אלוהים את משה לעלות להר העברים, הוא הר נבו, להשקיף על ארץ ישראל, ואז למות שם: ”עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”
אני לא יודע מי החליט לתאר את אלוהים ואת משה באור של פסיב אגרסיב מתישים ובכיינים, אני הייתי נפגע אם הייתי אלוהים או משה. איזו דוגמה זאת למי שמאמין שאכן זו מערכת היחסים בין אלוהים והעם הנבחר שלו? הם רעים, הוא מכה בהם עד שהם נשברים ומבקשים שיחוס עליהם, ושוב הם רעים ושוב הוא מכה בהם. מה אמורים להגיד על העם היהודי עמים אחרים? זה עם סגולה זה? זה העם הנבחר? לפי המתואר שחור על גבי תורה העם הזה כפוי טובה, טיפש ובעיקר: מבין רק כח.
Comentarios