פרשת בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא (מתוך קריאת חמישה חמשי תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים). הפרשה מתחילה בפרק כ"ו, פסוק ג' ומסתיימת בסוף ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק ל"ד. בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בחוקותי ביחד עם פרשת בהר.
עיקר הפרשה עוסק בברכות (מעט) ובקללות (המון) המתארים את השכר והעונש להליכה בדרכי ה' ובקיום מצוותיו. הרושם של הקללות עז ומפחיד. כמותית מדובר על 30 פסוקי קללה, לעומת 13 פסוקי ברכה. מדוע משה זקוק להרתעה כזו? מדוע הוא צריך להזהיר את העם באמצעות קללות והפחדות?
האם אפשרי לקיים מערכת של אנשים שיפעלו ללא פחד מעונש? האם ניתן לקיים קבוצה כלשהי של אנשים שיפעלו על פי חוקים מוסכמים מראש ולא יחרגו מהם רק בגלל עצם עקרון המחוייבות ההדדית והאמונה שזו הדרך הנכונה והדבר הנכון לעשות, עבור כולם, ועבור כל פרט בנפרד בתוך הקבוצה? וכל זאת ללא צורך להזהיר את האנשים שאם לא יעשו כן ייענשו.
האם אני יכול לפעול רק מתוך אמונה שהדרך נכונה והדבר הוא הדבר הנכון לעשות? האם אני מאמין מספיק בעצמי עד כדי שאפעל לא מתוך חשש מה יקרה אם לא, אלא אפעל רק מתוך רצון שיקרה אם כן.
אני חושב שיש לי מספר (מצומצם מאוד) של דרכים בהן אני הולך מתוך אמונה שזה השביל הנכון ללכת בו, ולא מתוך חשש לגבי מה יקרה אם אלך בשביל אחר. עיקר ההבדל מבחינתי היא רמת המשמעותיות שלי בדרך. מה רמת המשמעותיות שלי בעיצוב הדרך ועד כמה אני לוקח בה חלק. הבדל גדול נוסף נעוץ במה וכמה אני עושה לטובת הכשרת השביל גם לטובת אחרים.
שאלתו של רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" נשאלה בדיוק על פרשה זו, אבל יש גבול לכמה זמן אני יכול לגזול ממי שקראה והגיעה עד כאן, אז הנה הקישור שיסביר בדיוק, למי שרק ירצה: https://did.li/Smita-rashi
מצורף קטע מיתולוגי של "היהודים באים". האם אכן אנחנו עם של קאקות?
Comments