פרשת אמור, ויקרא כ״א - כ״ג
פעם למדתי כי היהדות כולה היא למעשה עיסוק אחד גדול בנושא אחד בלבד: טומאה וטהרה. מהו הטמא ומהו הטהור, מה רשאי הטהור ומה אסור על הטמא? ואיך ניתן לעבור ממצב טמא לטהור ולהיפך. אני לא יודע לגבי כלל היהדות, אבל לגבי פרשת אמור, זה לגמרי המקרה; מה המותר ומה האסור, מה הקדוש ומה הטמא. בפרשה 3 חלקים עיקריים:
1. דיני טומאה וטהרה במקדש ועל הקפדת היתר הנדרשת מהכהנים המשרתים בקודש הקפדה חמורה עוד יותר שחייב בה הכוהן הגדול. בין השאר מצוין מה "בעל מום" אינו רשאי לעשות. כל כך הרבה נאמר ונכתב על עניין הגבלת "בעל מום" מלהקריב קורבן או על איסורים אחרים המוטלים עליו. זה כל כך מעצבן וחסר רגישות, אבל לא ארחיב היום בעניין הזה, למרות שזה מרתיח תמיד.
2. המועדים הקדושים לישראל והמצוות השייכות לכל חג: שבת, פסח, הנפת העומר וספירת העומר, ראש השנה ויום הכיפורים, ולבסוף חג הסוכות. בעקבות הפרשה יש דיון מאוד מעניין מדוע חג השבועות לא מופיע (למרות שמצויינת ספירת העומר), אבל גם בזה לא אעסוק היום.
3. בסוף הפרשה מופיעה פרשה סתומה המספרת על אדם שבמהלך ויכוח עם אדם אחר קילל את שם ה'. על פי הוראת ה´ האיש הוצא אל מחוץ למחנה, ונרגם אותו באבנים. איזו אכזריות. דרך אגב, ע"פ הפרשה האיש שקילל את שם ה' ונרגם למוות בכלל לא היה יהודי. אני לא יודע אם זה משנה משהו, אבל בכל מקרה זה קיצוני מאוד.
הדבר שאני מבקש להביא קדימה היום הוא הפסוק המובא בפרשה שלנו מספר רב מאוד של פעמים ובסה"כ בתנ"ך מופיע קע"ה פעמים, כלומר 175 פעמים, והוא: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפסוק הזה, המשפט הזה, יש בו את החיבור המחוייב תמיד שבין הרוח לחומר. בכל דת, בכל אמונה, בכל תרבות, קיימת הנקודה שבא השאלות מסתיימות, יש שקט גדול ומאותה הנקודה נשארת רק האמונה. אני מחבר את הערכים בהם אני מאמין לאמונה שלי. אני לא יכול להסביר ערכים, רק להרגיש שהם הנכונים על פיהם לחיות.
אפילו אתאיזם, כלומר "דחיית האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות" (הגדרה של ויקיפדיה), יגיע גם הוא אל נקודת האמונה, הרי שלא ניתן להוכיח שאין ישויות אלוהיות, כמו שלא ניתן להפריך זאת. גם האתאיזם מגיע אל נקודה המבוססת על אמונה, האמונה שאין.
המשפט "וידבר ה' אל משה לאמר" הוא למעשה הנקודה בה: כך אמר אלוהים. ואם העד לאותו דיבור אלוהי היה משה, אז על אחת כמה וכמה. זו הנקודה שרק אחריה ניתן לשאול שאלות. ציווי, איסור או הוראת דרך, צריך שיתבססו על סמכות חשובה מספיק. כאשר נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", מסתיימות השאלות, הסמכות הגבוהה ביותר היא מקור הציווי, כך ע"פ המאמינים.
אם כולנו נשענים על אמונה כלשהי, גם "המאמינים" ההדוקים, גם האתאיסטים, וגם מי שרק מאמין שמעשה מסוים הוא המעשה הנכון לעשות, לכולנו יש את נקודת ההשקה שבין החומר לרוח. שם, בנקודה הזו, אנחנו מאמינים. לא בהכרח במשהו או במישהו, אלא שם אנחנו מקשיבים לשקט הגדול ועושים את הדבר שאנחנו מאמינים שהוא הדבר הנכון לעשות.
ההצעה שלי לעצמי לקראת שבת פרשת אמור היא להשקיע תשומת לב במה אני מאמין. מהי האמונה הבסיסית ביותר בה אני מאמין? מה אני יודע שהוא הדבר הנכון להאמין בו, גם אם אפילו כל היקרים לי וכל האנשים שאני מעריך יגידו לי שאני טועה. במה אני מאמין? איפה נקודת החיבור שלי בין החומר לרוח?
תמונה: מבט צפונה מחומות עכו, אתמול
Comments