"פרשת השבוע של ניר" - פרשת וַיֵּצֵא
פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בספר בראשית, היא מתחילה בפרק כ"ח, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק ג'. הפרשה עוסקת בקורות יעקב מצאתו אל חרן ועד חזרתו לגבול ארץ כנען. בפרשה סיפורים הנמצאים בליבת התהוות העם היהודי, ביניהם: הולדת ילדי יעקב, הלא הם ראשי 12 השבטים והולדת יוסף, כמו גם מקור לניבים ולביטויים השגורים בפינו עד ימינו, כמו: "ברחל ביתך הקטנה", ועוד.
בין סיפורי הפרשה: סולם יעקב והמלאכים העולים ויורדים בו (בית אל), מפגש יעקב עם רחל, נישואי יעקב עם מי שחשב שהיתה רחל, ולמעשה היתה לאה, ונישואיו לאחר מכן גם עם רחל עצמה. לאה יולדת ליעקב את ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה; בלהה (שפחתה של רחל) יולדת ליעקב את דן ונפתלי; זלפה (שפחתה של לאה) יולדת ליעקב את גד ואשר. ורחל יולדת ליעקב את יוסף ואת בנימין, צעיר בניו של יעקב. בהמשך מתוארת בריחת יעקב מלבן, ברית יעקב ולבן והברית ביניהם שלא לפגוע אחד בשני. לבן עוזב, ויעקב מתכונן להיכנס לארץ ישראל. יעקב רואה מלאכים המלווים אותו, וקורא את שם המקום "מחניים".
אני מבקש להעלות כאן עניין שמעניין אותי כבר שנים רבות; כמעט ולא נתקלים בפרשה שאין בה מעשה תרמית או הונאה או חטא או עשיית הרע בעיני אלוהים או בעיני מישהו. מה זה? למה זה?
הנה רק דוגמה אחת מהפרשה שלנו השבוע - גניבת התרפים (שהם סוג של פסלי אלילים שנועדו כנראה לנבא את העתיד):
יעקב לוקח את נשיו, ילדיו וכל רכושו ויוצא בחשאי מחרן לחזור ארצה אל אביו יצחק. לאחר שלושה ימים שומע לבן על עזיבת יעקב ומשפחתו. הוא לוקח את בניו אתו, ויוצא לרדוף אחרי יעקב. ביום השביעי מדביק לבן את יעקב ופונה אליו בטענות קשות על כך שבחר לברוח בלי להודיעו, ולקח את בנותיו ונכדיו מבלי לאפשר לו לפחות להיפרד מהם. לבן גם טוען שהפסלים שלו נגנבו, והוא חושד שידו של יעקב בכך.
יעקב מסביר ללבן כי עזב בחשאי מחשש שמא ינסה למנוע את הליכת בנותיו. באשר לפסלים, יעקב מכחיש מכל וכל, שכן אינו יודע שרחל אכן העלימה את אלילי אביה. הוא מציע ללבן לערוך חיפוש.
לבן עובר מאוהל לאוהל ומחפש. כאשר מגיע לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב. לבן מחפש בכל האוהל אך כמובן לא בכר-הגמל, שם הם נמצאים.
לאחר החיפוש המביש, לא יכול עוד יעקב להבליג והוא פונה אל לבן במילים קשות. הוא מגולל את כל המעללים שלבן הפעיל נגדו במהלך השנים, ולעומת זאת את כל מסירותו שלו ותרומתו לעושרו והצלחתו של לבן. סופו-של-דבר, לבן מציע לכרות ברית, ואכן הם מקימים גלעד מאבנים, אות לברית שבניהם.
מה העניין הזה עם רמאות, גניבות והונאה? כמעט בכל פרשה וכמעט בכל סיפור? אפשר להיזכר אפילו בדוד, אשר מזרעו יבוא ויושיע המשיח, משיח בן דוד. דוד, שחמד בבת שבע לאחר שראה אותה מתרחצת על הגג ושלח את בעלה למות בקרב כדי שיוכל לקחת אותה לעצמו. דוד! אפילו הוא!
דווקא בכך אני רואה את נקודת האור שסיפוריי התורה מציגים לעולם: כולם וכולן אנושיים. כולם וכולן הם גברים ונשים עם רצונות, מחשבות ותהיות. כולם וכולן עושים ועושות טעויות. וכולם וכולן יכולות ויכולים להיות כל דבר, למרות שאנחנו, כולנו כולנו, עושים לפעמים פאדיחות.
והמקום שלי צריך שיהיה מלא בחמלה כשאני מתבונן באנשים אחרים כשהם עושים טעות. כי חשוב שאזכור שגם אני, בדיוק כמו אותם האנשים, עושה לעתים את המעשה הפחות-נכון. ורק שם, בחמלה, יש הצדקה לקיום המין האנושי.
תמונה: רחל יושבת על תרפים שהחביאה בכר הגמל. ציור של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, 1726
