מי מאיתנו לא מרח דם על תנוך האוזן ועל בוהן יד ימים ועל בוהן רגל ימין? אני לפחות פעם בשבוע, לא תמיד על בוהן הרגל, כי אז כל היום דביק לי בנעל, אבל תמיד על תנוך האוזן.
פרשת צו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא, היא מתחילה בפרק ו', פסוק א' ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו.
חלקה הראשון של הפרשה ממשיך את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה.
ההוראות מאוד מפורטות, זאת אומרת ממש ממש מפורטות, כמו למשל "וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב" (ויקרא, ח', כ"ד).
כל העיסוק המוטרף הזה עם איך ומה לשחוט ועל מה למרוח איזה דם וכל זה כדי לכפר על חטאים וכדי לעבוד את אלוהים. נורא! כמה חסרי מעוף היו כותבי התורה כשלא יכלו להתנתק מהמנהגים המקומיים שהיו נהוגים סביבם אז וכמה עצוב שלא יכלו להתרומם עם חזון אחר ולהנהיג קו ברור שייצר שינוי מהותי בתפישת האדם את עצמו ואת היחסים שלו עם החי והטבע סביבו. כמה עלובה היא המחשבה שחיה צריכה להישחט כדי שאלוהים יסלח לי על חטאיי.
כמה עצובה היהדות שעולה מהתורה שלא קידשה את החיים באשר הם, של האדם ושל כלל בעלי החיים באשר הם ובאשר מי שהם.
אבל אם התורה לא עשתה את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה היום.
סופשבוע נעים ושבת שלום,
ניר
תמונה: "ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית" - איור: ג'ים פאג'ט, ויקיפדיה
Comments