"פרשת השבוע של ניר" - פָּרָשַׁת תְּרוּמָה
פרשת תרומה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות, היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהנחיות המאוד מאוד מפורטות שניתנו למשה לבניית המשכן, וכיצד למממן את הבנייה; בשלב בראשון, לפני הכניסה לארץ ולהתיישבות הקבע, יהיה משכן ארעי עשוי בעיקרו מקרשים ויריעות מעורות בעלי חיים. כך יוכלו בני ישראל לפרק את המשכן ולהקימו מחדש בכל מסעותיהם במדבר.
אבל למה בכלל צריך משכן לאלוהים? האם אלוהים לא נמצא בכל מקום? האם לא הכל אחד? מה הקשר שבין מקום פיזי לרוחניות? הסוגייה העסיקה ועדיין מעסיקה פרשנים רבים.
לפי גישה אחת ("התעודות"), פרשת תרומה משקפת את האינטרסים של המקור הכהני (P), שמטרתו לבסס את מעמד הכהונה כמתווכת הבלעדית בין העם לאלוהים. זוהי זווית מחקר של המקרא הרואה בפרטי המשכן המדוקדקים שיקוף של מאבק פוליטי-דתי בין קבוצות כוח שונות בתקופת גיבוש הטקסט המקראי.
יחזקאל קויפמן, חוקר מקרא ישראלי, ראה בפרטי המשכן עדות להתפתחות הדתית-היסטורית של התפיסה המונותיאיסטית. לפי קויפמן, המשכן מייצג שלב ביניים בהתפתחות המחשבה הדתית היהודית – שלב המשמר אלמנטים פיזיים מהעולם הפגאני אך מנתק אותם מתפיסת האלוהות כמרובה וכבעלת צרכים פיזיים.
זווית דומה המשקפת תובנה פסיכולוגית עמוקה אפשר למצוא בפרשנות של רש"י לשאלה למה בכלל צריך משכן. רש"י מבין שהמקרא מתמודד עם צורך אנושי בסיסי – הצורך בייצוג מוחשי של הרעיונות המופשטים ביותר. בקריאה זו, התורה אינה מתעלמת מהפסיכולוגיה האנושית אלא מתאימה את עצמה אליה. לפי ראייה זו, למרות האיסורים בני האדם תמיד ייצרו לעצמם חפצים פיזיים, אותם הם יקדשו. ואם זו הנחת העבודה, אז בואו לפחות נמזער נזקים.
הפילוסוף מרטין בובר הציע פרשנות מעניינת לפרדוקס זה. לפי בובר, דווקא הדיאלקטיקה שבין הרוחני לגשמי היא מהות הדתיות היהודית. המשכן אינו רק פשרה עם יצר האדם, אלא ביטוי לאמונה שהקדושה חייבת להתממש במרחב הקונקרטי של החיים. בהקשר הזה מעניין לשים לב שהפסוק אומר "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ולא "בתוכו" – רמז לכך שהמטרה האמיתית אינה השכנת השכינה במבנה הפיזי אלא בתוך בני האדם עצמם.
בראייה סוציולוגית עכשווית, אפשר לראות את פרשת תרומה כביטוי למתח המתמיד בין הממסד הדתי (המיוצג על-ידי הכהנים והמשכן) לבין הרוחניות האישית והישירה. זהו מתח שמלווה את החברה הישראלית עד ימינו – בין המוסדות הדתיים הממוסדים לבין ביטויים אישיים וחופשיים יותר של רוחניות.
פרשת תרומה, בקריאה ביקורתית, מזמינה אותנו לחשוב על מקומם של מבנים פיזיים וסמלים חומריים בחיי הרוח והקהילה כיום. האם המבנים והמוסדות שבנינו משרתים את הרוח האנושית או שהם הפכו למטרה בפני עצמה?
כמורה דרך בישראל, אני רואה כיצד אתרים ארכיאולוגיים ומבנים דתיים ממשיכים לשמש כנקודות מפגש בין העבר להווה, בין הרוחני לפיזי. אולי זהו השיעור העמוק של פרשת תרומה: לא ההכרה בצורך האנושי במקומות פיזיים של קדושה, אלא ההבנה שהמבנים הללו הם רק אמצעי, ושהקדושה האמיתית שוכנת "בתוכם" – בני האדם עצמם.
תמונה: המשכן. איור מתוך תנ"ך הולמן, 1890.
