"פרשת השבוע של ניר" - פָּרָשַׁת נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ
פרשת נצבים וילך מורכבת משתי פרשיות שונות; נצבים ו-וילך. בשנים בהן ראש השנה חל ביום חמישי או בשבת קוראים אותן יחד. פרשיות נצבים וילך הן הפרשות השמינית והתשיעית בספר דברים. הן מתחילות בפרק כ"ט, פסוק ט' ומסתיימות בפרק ל"א בפסוק ל'. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע במספר הפסוקים, ויש בה שלושים פסוקים בלבד, והיא מתמקדת בהעברת ההנהגה ממשה אל יהושע בן נון.
אלוהים קורא למשה וליהושע לאוהל מועד, שם הוא מודיע למשה את העתיד לקרות לאחר מותו: העם יחטא ובעקבות כך יבואו עליו צרות. כדי להכין את העם לכך נמסרת להם שירת האזינו. משה מכנס שוב את כל העם וקורא באוזניהם את השירה, שתוכנה יפורט בפרשה הבאה, פרשת האזינו (פרשת בר המצווה שלי).
ומתוך השיח הבלתי פוסק הזה בתורה על "שכר ועונש"; על הקשר בין המעשים של האנשים לבין הקללות או הברכות שיבואו עליהם בעקבות מעשיהם, אני מאתגר את עצמי, בכל פעם שיש לי את ההזדמנות:
האם אני יכול לפעול לא מתוך תחושת "שכר ועונש"?
קיימת ביהדות מצוות "מתן בסתר"; הנותן אינו יודע מי המקבל, והנתמך אינו יודע מי התומך. הרמב"ם אומר כי מצוות "מתן בסתר" מצילה מחרון אף. וכאן אני חלוק על הרמב"ם ועל מפרשים רבים אחרים עם טון דומה; אם יש תמורה למצווה הרי שהיא לא "בסתר". הרי שמבחינת המאמין אלוהים רואה ושותף, ויגמול לעושה את המצווה כגמולו. אולי אין איש רואה, אבל אלוהים רואה. אז מה "בסתר" כאן?
והאתגר שלי את עצמי:
האם אני יכול לעשות מעשה טוב בלי האמונה שאקבל גמול חיובי בחזרה? בלי קארמה, ובלי אלוהים, ובלי "שלח לחמך", בלי שמישהו בעולם יידע בכלל, בלי תודה ממישהו, בלי הערכה ובלי כלום ושום דבר. ובלי לספר לאף אחד אחרי זה, כי אז הכל נמחק. רק אני והתחושה שלי שעשיתי מה שנכון.
בפעמים שיש לי המזל ואני מצליח, התחושה לא דומה לשום דבר אחר. חוויה חוץ-גופית. כי אותו הרגע הוא רגע של אמת נקייה. כי כל מה שאני עושה, תמיד ובכל מקום, אני עושה עבור עצמי. כמו שפליני, הבמאי האיטלקי, אמר: "אפילו אם אחליט לעשות סרט על אודות דג פילה, סרט זה יהיה על אודותיי." אבל כשמצליח לי, ברגע נדיר שכזה, היקום זז הצידה ואומר לי: "סחתיין, הבנת משהו".
סופשבוע נעים ושבת שלום,
ניר
תמונה: יהושע בן נון, ציור קיר בבית הכנסת בדורה אירופוס, המאה ה-3
Comments