"ואיך אלוהים לא ראה את זה מגיע", לחש לעצמו משה כי הרגיש שזה כבר גולש אל הרהורי כפירה, "איך אלוהים לא ראה עם מי יש לו עסק כשכרת איתם ברית והתאכזב מהם בכל פעם מחדש?"
פרשת השבוע של ניר - פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא
קודם כל, סחתיין גדול לעורכי הפרשות על בדיחה פנימית שלהם: שבוע שעבר פרשת כי תצא, השבוע: פרשת כי תבוא. מי אמר שאין הומור במקרא?
פרשת כי תבוא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים, היא מתחילה בפרק כ"ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ט, פסוק ח'. הפרשה נקראת שתי שבתות לפני ראש השנה, כיוון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות וכדי שלא לסיים את השנה עם קללות, הרחיקו את קריאת הפרשה מערב ראש השנה.
כשאני קורא את שבע הפרשות האחרונות בספר דברים, אני מזהה את משה בפאניקה, על סף היסטריה, אני חושש לומר שאני מזהה אצלו, אצל משה, ממש ייאוש. משה כבר הבין עם מי יש לו עסק. אחרי 40 שנה במדבר הוא כבר גיבש עמדה לגבי היכולת של העם הזה להתמיד לעשות את הדברים הנכונים. כמו כרוניקה ידועה מראש, בכל פעם מחדש, הדברים חוזרים על עצמם; בני ישראל קיבלו על עצמם התחייבות, לא לקח הרבה זמן ועשו בדיוק הפוך ממה שהיה מצופה מהם, נענשו באופנים שונים, לעתים באכזריות קשה, ושוב התחננו למשה שיתפלל בשבילם כדי לקבל הזדמנות נוספת.
התחושה שלי היא שמשה ידע בוודאות שבני ישראל לא יחזיקו ארבע דקות בלי לעשות שטויות. מי יהיה שם בשבילם לאחר מותו? מי יתפלל עבורם שוב ושוב ושוב ושוב? מי יהיה הסנגור שלהם, למרות שלא יאמין למילה אחת שיוצאת להם מהפה? יהושע בן נון יאמין בהם מספיק כדי לסנגר עליהם? ואחר כך מה יהיה? "שאלוהים יעזור לנו", אמר בייאוש משה לעצמו, "איך נפלנו דווקא עם העם הזה?"
"ואיך אלוהים לא ראה את זה מגיע", לחש לעצמו משה כי הרגיש שזה כבר גולש אל הרהורי כפירה, "איך אלוהים לא ראה עם מי יש לו עסק כשכרת איתם ברית והתאכזב מהם בכל פעם מחדש?"
בכל נאומיו האחרונים משה חוזר שוב ושוב ושוב ושוב על הצורך לעשות את הדברים הנכונים ולא לעשות את הלא-נכון. החזרה האינסופית על האיומים, המאוד מאוד מפחידים, לצד הברכות המאוד מאוד מבורכות, לא משאירות הרבה קרדיט לאמון שמשה נותן בעם שלו. הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לוודא שהם זוכרים ויודעים, רגע לפני שהוא נשאר מאחור ומשאיר אותם להיכנס אל הארץ המובטחת, ורגע לפני ששוב לא יעמדו בציפיות מהם, ורגע לפני ששוב מישהו יצטרך לבקש מאלוהים עוד קצת סבלנות לעם הזה, ולסלוח להם, פעם נוספת.
הציונות התחילה ממקום של לקיחת אחריות, שינוי ועיצוב המציאות. הציונות היתה מבוססת ערכים; לקיחת אחריות, דוגמה אישית, מנהיגות, סולידריות חברתית. ושוב, כמו תמיד, הקיצוניים שוב שולטים והקריסה כבר התרחשה; "ישראל" העם, המדינה, המותג, כבר לא פועלים מתוך ערכים אלא מתוך רצון לשימור העוצמה.
עד כמה מפתיע שזה יהיה, חוסר ערכיות זה דבר מדבק. מהר מאוד מתגלה הקושי הגדול בלפעול עם ערכיות אל מול חוסר-ערכיות. הקושי הגדול הזה מדרדר את המרחב הציבורי אל שיח של מאבק כוחות נטול ערכים.
שנדע לעשות את הטוב מתוך ערכיות ושנדע לזהות מתי אנחנו מדרדרים ושנדע איך אפשר לעצור ולחזור למה שנכון. שנזכור את ההבטחות שלנו לעצמנו וליקרים לנו ושיהיה לנו האומץ והיכולות לעמוד בהן.
סוף שבוע נעים ושבת שלום,
ניר
בתמונה: משה המיואש (ככה הוא נראה לי), 1907
Illustration from a Bible card published 1907 by the Providence Lithograph Company
Comments