"פרשת השבוע של ניר" - פרשת בלק
הביטוי "בא לקלל ונמצא מברך" – המקור זה כאן, ואיך הגעתי מזה לדיס-קלקולציה?
פָּרָשַׁת בָּלָק היא פרשת השבוע השביעית בספר במדבר, מתחילה בפרק כ"ב, פסוק ב' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק ט'. הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור נבואותיו של בלעם בן בעור, שזומן על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את עם ישראל. בסוף הפרשה מופיע גם חטא בעל פעור ופעולת הקנאות של פנחס.
מלך מואב מזמין קוסם שיהרוס לעם ישראל את התכניות -
בלק בן צפור מלך מואב רואה את ניצחונות ישראל במלחמות סיחון ועוג וחושש כי ממלכתו היא הבאה בתור. הוא שולח שליחים אל נביא-קוסם בעל שם, שלא מבני ישראל, בשם בלעם בן בעור ומבקש ממנו לבוא ולקלל את ישראל. אלוהים מתגלה לבלעם ופוקד עליו "לא תלך עמהם" וגם לא תהיה מסוגל לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא". המשלחת שבה על עקבותיה לבשר לבלק את סירובו של בלעם.
בלק מנסה שנית, הפעם הוא שולח משלחת מכובדת יותר ומבטיח לבלעם כבוד רב לו רק יגיע לארצו כדי לקלל את עם ישראל. אלוהים שוב מתגלה לבלעם בלילה, אך הפעם לא אוסר על בלעם ללכת עם המשלחת, רק מזהיר את בלעם: "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".
אתון בלעם –
בבוקר היציאה, אלוהים שולח מלאך הניצב מול האתון כשחרבו שלופה והוא חוסם את דרכה מלהמשיך. בלעם לא רואה את המלאך, אך האתון רואה אותו נבהלת סוטה מהדרך ולבסוף רובצת ומסרבת להתקדם. בלעם מכה את האתון. ואז, זה קורה: באורח ניסי פותחת האתון את פיה ופונה לבלעם בשאלה מדוע היכה אותה? ביזית אותי, קורא בלעם בכעס, "לו היה חרב בידי הייתי הורג אותך". האתון משיבה לבלעם "הרי אני תמיד משמשת אותך בנאמנות. האם אי-פעם נהגתי בך שלא כשורה עד היום?". "לא" הודה בלעם, ואז פתח אלוהים את עיניו והוא ראה את המלאך שמספר לו כי הוא נשלח על ידי אלוהים לעכב את הליכתו למואב. האם עליי לשוב על עקבותיי ולא ללכת עם המשלחת המואבית, שואל בלעם את המלאך. לא, משיב המלאך, "לך עם האנשים" אבל רק "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".
בלעם לא מסוגל לקלל את עם ישראל ומפיו יוצאות ברכות. הוא נושא את נבואתו המתארת את העתיד המזהיר הצפוי לישראל לצד העונש המר המצפה לאויביהם. בלק המאוכזב מנסה להעביר את בלעם למקום אחר, אבל בלעם שב, מוסיף ומברך את ישראל. לאחר ניסיון נוסף, בפעם השלישית בה בלעם מוסיף ומברך את עם ישראל, קורא בלק המאוכזב אל בלעם; ברח לך אל ביתך. אני רציתי לכבד אותך, אך אלוהים מנע זאת ממך.
פינחס בן אלעזר עוצר את המגיפה –
המשך הפרשה מתאר את סיפור הזנות שזנו בני ישראל אל בנות מואב ואת עבודת פולחן הבעל שחטאו. לפי פקודת משה נדונו החוטאים למיתה. במקביל, מגיפה גדולה פרצה בעם ורבים מתו. לעיני כל ישראל אחד מנשיאי השבטים קרב יחד עם אישה מדינית. פינחס, נכדו של אהרון הכוהן, נוטל רומח בידו והורג את שניהם ובזכותו נעצרת המגיפה. בסך-הכול מתו במגיפה 24,000 איש.
מה אני לומד מכל זה? בעיקר שאף אחד כאן לא לוקח אחריות, וזה תמיד מישהו אחר שצריך לשלם את המחיר. חוץ מהאתון של בלעם, היחידה שעושה את העבודה שלה כמו שצריך.
בלק מזמין את בלעם שיקלל את ישראל - תטפל בזה בעצמך, מה אתה שולח קוסמים?
בלעם מכה את האתון כי המלאך מעכב אותה - מה אתה מכה אותה? גיבור על חלשים?
מיד אחרי שקיבלו ברכות ושבחים, בני ישראל עובדים עבודה זרה. מי לא האשמים? כמובן, לא הם, אלא בנות מואב שהסיתו את בני ישראל לדרך רעה - הסיפור הקלאסי של גבר המכה אישה וטוען שהיא אשמה.
העיקרון שצריך להנחות כל מחנך וכל מחנכת באשר הם ובאשר הן; האחריות על הדרך היא לא רק על החניך או החניכה, אלא גם ובעיקר על החונכת, על המחנך. האחריות על תוצאות של תהליך אמורות לשמש כבדיקה עצמית של המבוגר האחראי, מה עשה טוב ומה פחות טוב וכיצד ניתן לשפר ולהיטיב לעתיד. שרשרת האירועים, אשר אינה יוצאת דופן, המתארת את החטא ועונשו, רק מזמנים את החטא הבא. אם יש עונש, אשקול אם זה משתלם לי לחטוא ולשלם את המחיר.
בעולם היחסים הבינלאומיים מדובר בחשש גדול מ: דיס-קלקולציה (חישוב מוטעה) של הצדדים את הצד השני והידרדרות המצב במהירות. במילים אחרות, החטאים רק יגדלו ויתעצמו והעונשים בהתאם, ושום למידה, קבלת אחריות ושינוי התנהגות לא תיעשה כאן.
ואז מתפלאים שמגיעה דת וטוענת שלאלוהים נמאס והוא מבקש לכרות ברית חדשה, כי לעם נמאס כל הזמן מאלוהים והוא מתפלל לאחרים, מה שגורם לאלוהים להתעצבן ולהעניש, והם חוטפים מגיפה או צרה אחרת. איזה לופ אומלל. רק לקיחת אחריות יכולה להוציא ממעגל כשפים שכזה.
ואיך אני בעניין לקחת אחריות על הדברים שאני מרגיש שהם חשובים? האם אני לוקח מספיק אחריות על מה שקורה סביבי ולי? בלי לבדוק אני יכול להגיד שאני יכול להשתפר. אשתדל מאוד.
סופשבוע נעים ושבת שלום,
ניר
תמונה: המלאך, בלעם ואתונו. גוסטב ז'אגר, 1836
