פרשת השבוע שלי - פרשת שלח לךפָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או שְׁלַח) היא פרשת השבוע הרביעית מתוך עשר שבספר במדבר, מתחילה בפרק י"ג ומסתיימת בסוף פרק ט"ו. הפרשה מתארת אירועים שהתרחשו בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. זו הפרשה האחרונה שבה שנת ההתרחשות מפורשת בתורה, עד לפרשת חקת המגוללת אירועים בשנת הארבעים ליציאת מצרים.הפרשה הכניסה מושג מעצב בתוך התפישה העצמית של עם ישראל את עצמו, עד ימינו ובכלל: "דור המדבר". מונח הטבוע ב-DNA התרבותי היהודי ויש לו התייחסויות שונות, חלקן שליליות, חלקן חיוביות, תיכף נתעכב על זה. אבל קודם, איך הגענו למצב הזה שעם צריך לנדוד במדבר 40 שנה כדי לעבור מסע שתכל'ס צריך לערוך מספר שבועות ספורים?משה שולח 12 שליחים (למכיריםות, רפרנס בברית החדשה לכאן) לארץ כנען. ה-12 הם מראשי העם, ביניהם 2: יהושע בן נון וכלב בן יפונה. ספויילר: הם ה-2 היחידים מתוך ה-12 שייכנסו לארץ המבוטחת עם בני ישראל. בדיקת השטח ערכה 40 יום (שוב, רפרנס בברית החדשה גם לכאן). 12 השליחים חוזרים ומספרים 2 סיפורים: ה-2, יהושע וכלב, משבחים את פוריותה של הארץ ואף הביאו מפירותיה. ה-10 האחרים הורידו את ההתלהבות: לא נצליח לכבוש את הארץ הזו, תושביה חזקים וגדולים מאוד ועריה מבוצרות היטב. בני ישראל האימנו לדברים האחרונים והתאוננו על משה ואהרון. בני ישראל אמרו שעדיף להם למות במדבר מאשר להמשיך בדרכם לארץ כנען, ואף הביעו רצון לחזור למצרים. וזאת, להזכיר, השנה ה-2 לצאתם מעבדות לחירות. החירות, כך מסתבר, מביאה איתה גם אחריות גדולה; העם צריך לדאוג לעצמו לכל צרכיו והפחד מהבאות, כך נראה, גדול ומפחיד מהעבדות במצרים.לעשות סיפור ארוך קצר, אלוהים אומר למשה שיש בדעתו להשמיד את העם כפוי הטובה הזה. משה מתפלל ומבקש את מידת רחמיו של אלוהים, אירוע המזכיר את פרשת העגל. האחרון נענה לתפילותיו של משה, לא משמיד את העם ורק מעניש אותו:1. העם יתעכב במדבר 40 שנה.2. כל יוצאי מצרים שנפקדו במדבר סיני, כלומר בני 20 שנה ומעלה, ימותו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ המובטחת. רק יהושע וכלב יחיו ורק בניהם אחריהם ינחלו את הארץ.10 המרגלים הוסיפו להוציא את דיבת הארץ רעה ומתו, כעונש מאלוהים, במגיפה.הביטוי "דור המדבר" אינו מופיע במקרא אלא בלשון חז"ל. בדור המדבר נכללו היוצאים ממצרים (פרט ליהושע בן נון ולכלב בן יפונה) שבשל חטאם נגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ המובטחת. תלונתם נעשתה עונשם: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי" (במדבר י"ד 29).תיאור אחר המנוגד לזה שבפרשה נמצא בדברי הנחמה של הנביא ירמיהו, המתאר את דור המדבר באור חיובי ואפילו אידיאלי, כסמל וכדגם לנאמנות מוחלטת בכל מצב ובכל זמן: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', 2).המשנה לקחה את העניין עוד שלב קדימה: אין לדור המדבר חלק בעולם הבא, אומרת המשנה וזאת לפי הפסוק: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר י"ד 35). אך בתלמוד הבבלי יש דעה הגורסת כי דור המדבר אינו אבוד, ובאחרית הימים תהיה לו תקומה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו כ"ז 13), אז עוד יש תקוה (האובדים בארץ אשור אלו הם עשרת השבטים האבודים, והנידחים בארץ מצרים – זה דור המדבר).
המשורר הלאומי, ח.נ. ביאליק כתב על דור המדבר את הפואמה "מתי מדבר", שהתפרסמה בשנת 1902. ביאליק תיאר את גופותיהם של מתי המדבר הענקים, המוטלים "בין חולות המדבר הצהובים", ומרתיעים בעוצמת "הוד השלווה ותפארת העוז המתנמנם" גם את הטורפים הגדולים – הנשר והאריה.[1]
"דור המדבר" – יש בו עיסוק לא מועט בכלל, ובצדק. מעבר לסיפור המקראי ומעבר לעקרון המקראי של שכר ועונש, אני מביא כאן התבוננות אחרת על דור מדבר אשר פיזית נמצא עם הדור החדש בארץ המובטחת (או בכל ארץ אחרת), אבל בנפשו ובנשמתו הוא עקור, שורשיו אינם נטועים באדמה בה צמח וקשה לו מאוד להבשיל פירות מפוארים, כי נפשו, ילדותו, שפת אימו וחוש ההומור שלו נמצאים במקום אחר.אני מתכוון לדור מדבר של מהגרים, באשר הם, אם מתוך רצון וכוונה להגר ואם בלית ברירה. להגר למקום אחר אשר איננו מקום ילדותו של אדם מביא איתו קשיים לא סבירים.קריעת השורשים וניסיון שתילתם באדמה זרה יש בה מידה של אכזריות. דור המדבר המהגר לא יזכה לעולם להיכנס לארץ המובטחת, גם אם יהיה בה פיזית, בגופו. כי זו לא תהיה ארצו. ארצו היא המקום בו גדל. בני ישראל מבקשים לחזור למצרים, לעבדות, לקושי הבלתי נסבל, העיקר לא להיות מהגרים בארץ אחרת. הדימוי של 10 המרגלים את האנשים התגוררים בארץ כגדולים וחזקים ושעריהם מבוצרות היטב, מזכיר מאוד את התחושה של מי שמנסה למצוא את מקומו בתוך חברה בה לא גדל; האנשים מסביב, "הילידים", בני המקום, נראים גדולים וחזקים והערים שלהם, הלבבות שלהם, מבוצרים היטב ולא ניתן לפרוץ פנימה. והם, המהגרים, דור המדבר, הם גשר לצאציהם, שיהיו בעצמם בני המקום, גדולים, חזקים עם ערים ולבבותיהם, מבוצרים היטב.כשאני פוגש במהגר אני מנסה לדמיין כיצד היתה הנפש שלו מרגישה ומה היה עושה אם היה בסביבה הטבעית בו גדל, שם ילדותו, שם הניואנסים של שפתו, שם אימו שרה לו שירי ערש בשפה שחיברה בין הלב שלה והלב שלו. שם היה מוגן, שם היה גדול וחזק ושם גם העיר שלו, הנשמה שלו, הלב שלו - היו מבוצרים.
Comments